החלטה בתיק ב"ש 2473/05

כנגד הנאשמים הוגשו שני כתבי אישום שענינם בפרשה אחת, ת"פ 4136/05 ות"פ 4135/05 של בית המשפט המחוזי בחיפה. כתב האישום מיחס לנאשמים התארגנות במטרה לפגוע באחר, כאשר על פי כתב האישום הציתו את רכבו ואחד מהם, המשיב 4 בדיון שבפני, ירה אל עבר ביתו של אותו אדם והכדורים חדרו אל הבית וגרמו לנזק לרכוש, ובנס לא נפגע איש. האישום העיקרי והמשותף לשני כתבי האישום מיחס לנאשמים עבירות של קשר לפשע, הצתה, נסיון הצתה, מעשי פזיזות ורשלנות, ירי באזור מגורים ועבירה של אחזקת נשק ונשיאתו ללא היתר כחוק. יצוין כי בכתב האישום בעניינם של המשיבם 1-2 גם אישום נוסף שענינו עבירת איומים.

ארבעת המשיבים הראשונים אינם חולקים על קיומן של ראיות לכאורה באופן המקים עילת מעצר ואינם חולקים על קיומה של עילת מעצר. באי כוחם טענו ארוכות ובכישרון לעניין שיחרורם ממעצר בתנאים מגבילים כאשר הטיעון המרכזי הוא שמדובר בצעירים שפעלו ללא מניע של ממש ולא נשקפת מסוכנות משחרורם. אינני מוצא צורך לחזור ולפרט את טעוני כל אחד מהמשיבים והם מפורטים בפרוטוקול בית המשפט.

משיב 5 חולק על זיהויו כמי שהיה מעורב באירוע. בא כוחו טען ארוכות למחדלי חקירה הפוגמים בזיהויו של המשיב כמעורב וטען כי טענת האליבי לא נסתרה. בנסיבות אלו מבקש הוא שבית המשפט יקבע כי אין בראיות די כדי לבסס סיכוי סביר להרשעתו של משיב 5 ואין בראיות די כדי לבסס עילת מעצר. לחילופין טוען הוא כי יש מקום להורות על שחרורו של משיב 5 בתנאים מגבילים וזאת בהעדר מסוכנות.

אדון בטענות כסדרן.

ככל שהדבר נוגע לראיות, סבור אני כי יש בחומר הראיות תשתית המבססת סיכוי סביר להרשעת כל המשיבים, לרבות משיב 5. משיבים 1, 2 ו-3 הודו בביצוע המעשים. משיבים אלו גם קשרו את יתר המשיבים לביצוע העבירות. נשקו של משיב 4 זוהה כנשק שירה באירוע. נמצאו ט"א של משיב 4 ברכב ששימש לביצוע העבירה וכל אלו נתמכות בעדויות נוספות שפורטו בהרחבה בטיעוני ב"כ המבקשת.

בכל הנוגע למשיב 5 - גם משיב זה הופלל בעדויותיהם של משיבים 1-3 שמסרו בעדותם על השתתפותו באירועי אותו הלילה. גם בעימותים שנערכו חזרו וטענו כי משיב זה השתתף אף הוא בביצוע העבירות. משיב 2 אף מסר בעדותו מה אמורה להיות גרסת האליבי של משיב 5, הכל כפי שתואם בין המשיבים. ואכן, משיב 5 מסר גרסת אליבי בהתאם למצופה וכפי שהעיד מראש משיב 2. גם עדויות אלו נתמכות בראיות נוספות שפורטו בטיעוני ב"כ המאשימה. יצוין כי טענת האליבי שמסר המשיב 5 לא אומתה בעדויות בני משפחתו שכולם טענו שבעת האירוע היו בבית ואולם ישנו. גרסתם האחידה של בני המשפחה, שלא לומר מתואמת, אינה מאשרת את טענת האליבי וכאמור קיימות ראיות של ממש, לרבות עדויות שלושת המשיבים, ולפיהן המשיב 5 היה עימם באירוע ונטל בו חלק פעיל. 

בא כוחו המלומד של משיב 5 הצביע על מחדלי חקירה ובעיות בחומר הראיות. בכל הנוגע להעדרו של מסדר זיהוי תקין סבור אני כי אין במחדל זה כדי להשמיט את הקרקע תחת גרסאות עדי התביעה. המשיב 5 מוכר להם אישית ולכן אין בעצם קיומו של מסדר זיהוי כדי להוות נתון של ממש בחומר הראיות. כך גם מחדלי אחרים שלכל היותר עלולים לפגום בעת שמיעת העדויות באמינות גרסת המאשימה. ואולם לעת הזו ולצורך הדיון שבפני אין בהם כדי להשמיט את הבסיס לתשתית הראייתית המקימה עילת מעצר כנגד כל חמשת המעורבים.  ההלכה היא, כי בשלב זה אין בית המשפט קובע " ממצאים מרשיעים או מזכים" ואין הוא עוסק בסיכום הראיות ובהכרעה באשמה. על בית המשפט להעריך את סיכויי ההרשעה וזאת בשים לב לערכן הראייתי הגולמי של הראיות שבפניו. מדובר בהערכת הסיכויים הגלומים בראיות, כאשר על בסיס כל אלה על בית המשפט להעריך את סבירות הסיכוי להרשעה. ראה:

בש"פ 8087/95, זאדה נ. מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133, 148-149 ;

בש"פ 1915/95, חליל אבו עיסא נ. מדינת ישראל, תק-על 95(2), 221 ;

בש"פ 7159/04, אבו ג'ילדן נ. מדינת ישראל ,תק-על 2004(3), 1767 ;

בש"פ 1119/04 , סאלם זנון נ. מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 1537.

סבור אני כי בראיות שבפני גלום סיכוי סביר להרשעת כל המשיבים בעבירות שיוחסו להם.

אין חולק כי עבירות של הצתה וירי, גם אם לא ירי מכוון אל אדם מסוים,  הן עבירות המעידות על מסוכנות, זאת מעבר לחזקת המסוכנות הקבועה בחוק. הצתה הוא מעשה שראשיתו ידוע וסופו מי ישורנו. אש עלולה להתפשט, לצאת מכלל שליטה, ולגרום לנזקים בנפש וברכוש. ירי אל תוך בית מגורים עלול לגרום לפגיעה בגוף וברכוש. העובדה שהיורה יודע כי הבית מאוכלס מצביע על נכונותו לסכן חיי אדם ומכאן המסוכנות הנשקפת מהתנהגותו.

לעניין המסוכנות אוסיף עוד כי סבור אני שאת המסוכנות יש לבחון לא רק על פי העבירה שבכתב האישום, המשקפת את המעשה ותוצאתו הסופית, אלא על פי פוטנציאל הנזק הגלום במעשה. הדבר בולט במקרה שבפני. עבירה של ירי באיזור מגורים ביחד עם עבירה של מעשה פזיזות ורשלנות מעידות, לכאורה, על העדרה של כוונה לפגוע ומכאן גם על מסוכנות פחותה. ואולם לענין הערכת מסוכנות בשלב זה סבור אני כי אמת המידה אינה של העבירה הכתובה בכתב האישום על פי התוצאה הסופית אלא לפי הסכנה הפוטנציאלית מההתנהגות העבריינית. הירי לתוך חדר המגורים היה עלול לגרום לפגיעה קטלנית באדם. ההצתה הייתה עלולה לגרום להתפשטות שריפה בבית מגורים מאוכלס, על כל המשתמע מכך. בהתאם מידת המסוכנות הנשקפת ממבצעי המעשה, בין אם בפועל ובין אם בדרך של שותפות או סיוע, רבה ומשקפת את נכונותם לבצע ביודעין מעשה שעלול לקפד חיי אדם.

העובדה שלשלושה מבין המשיבים אין כל סכסוך עם המתלונן אינה מפחיתה מהסיכון הנשקף מהתנהגותם. דווקא מי שמוכן לסכן אחר וזאת על אף שאין לו כלל סכסוך עמו מעיד על עצמו כי הוא נטול עקבות ומסוכן לציבור. מכאן שלצורך המעצר סבור אני כי אין לעשות אבחנה של ממש בין המעורבים בפרשה.

בהתאם, סבור אני כי קיימת עילת מעצר כנגד כל המשיבים וזאת בשים לב לראיות כנגדם ובשים לב למסוכנות המשקפת מהתנהגותם.

גם אם קיימת עילת מעצר, חובה על בית המשפט לשקול חלופת מעצר, זאת בכל מקרה. כבר נפסק כי:

"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.

ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר."